פרשת ויקרא - Parashat Vayikra

Updated: Mar 20

קרבן מהלב

בסיעתא דשמיא אנו פותחים את החומש השלישי מתוך חמשה חומשי התורה. חומש שמדבר ברובו על הקרבת הקרבנות. לאחר שחומש שמות – חומש הגאולה, הסתיים בפרשות המדברות מעניין השראת השכינה בעם ישראל ע"י בניית המשכן וכליו, באות הפרשות הללו ומסבירות את אופן העבודה במשכן. אופן הקרבת הקרבנות, שמירת המשכן, אזהרות לכהנים שיתקדשו ו"לא יהרסו לעלות אל ה׳".

פרשתנו פותחת בפירוט סוגי הבהמות שאותן ניתן להקריב ואילו סוגי קרבנות ישנם.

ברשותכם אעמוד על כמה מילים מהפסוק השני של פרשתנו. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

הגמרא והמפרשים עומדים על כמה שינויים בפסוק הזה שלכאורה נראים כמשונים ו/או מיותרים. רש"י - אדם כי יקריב, למה נאמר אדם? (היה לו לומר "המקריב קרבן לה׳" או "איש כי יקריב" כדרך המקרא), מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו. אף אתם לא תקריבו מן הגזל. כ"כ מהמילה מכם לומדת הגמרא (סוכה ל.) אדם כי יקריב מכם – פרט לגזול, דלאו דידיה הוא. צריך שהקרבן יהיה מכם-משלכם. וכאן מראה לנו התורה את החומרה בלקחת דבר שאינו שלנו. אף אם אינני לוקח להנאת עצמי, שהרי אני לוקח ומקריב את זה לקרבן לה׳, עדיין אמרה התורה שהקרבן צריך להיות ממך. וכן כתוב בישעיהו "כִּי אֲנִי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה..." אף אם מדובר בקרבן עולה שכל כולו נשרף כליל לה׳ ואין לאף אדם הנאה ממנו – גם את זה שונא הקב"ה מאחר והוא נלקח ללא רשות הבעלים. ומכאן נקיש לחיינו אנו, לא לגנוב זה פשוט וברור, אך חוץ מזה אנו צריכים להיזהר שלא לעשות את המצוות על חשבון אחרים.

באור נוסף שיש על ייתור המילה "מכם" מתחיל בפירושו של הספורנו על התורה וממשיך ומתרחב על פי דרך החסידות. מבאר הספורנו: אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם, בוידוי דברים והכנעה, על דרך "ונשלמה פרים שפתינו" וכאמרו "זבחי אלהים רוח נשברה" כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת". מביאור הספורנו על המילה "לכם" אנו רואים את משפט חז"ל המוכר "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב). להקריב קרבן זה מעשה גדול, להתפלל זאת מצווה חשובה, אבל מה עם הלב? הקב"ה לא מבקש מאיתנו רק את המצוות "היבשות" כמו שכתוב, הוא רוצה שנעשה זאת עם כל הלב שלנו. "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה". וכדברי המשנה במנחות (קי.): נאמר בעולת בהמה (שהיא יקרה) "אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף (שהוא זול יותר מבהמה) "אשה ריח ניחוח" ובמנחה (שזולה מכולם) "אשה ריח ניחוח" לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ופירושו שאין הקב"ה מחפש דווקא את המחיר ששילמת על המצווה, או את הסכום ששמת לצדקה, אלא איך עשית את המצווה, איך נתת את הצדקה, בהארת פנים או חלילה בפנים נפולות ובצער על עשרת השקלים שיצאו מכיסך עבור העני.

כמובן שאין זה אומר שאין חשיבות להידור במצוות ולהשקעה ממוננו עבור מצוות ה׳, ודאי שיש חשיבות שהרי אנו אומרים בכל יום "ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאדך" ואמרו חז"ל בכל מאדך – בכל ממונך. אלא שכוונתנו בזה שאל לאדם להגיד "השקעתי 5000 שקל בקניית מגילה מהודרת, אז מה זה משנה איך אני אקרא אותה?!" או "קניתי אתרוג מהודר ב1000 דולר, עשיתי את המצווה שלי". כאן בא ה׳ ואומר: ההידור שלך במצוות זה חשוב, אבל תבדוק מאיפה הוא בא, אם הוא בא מכל הלב שלך אז זה ודאי "אשה ריח ניחוח לה׳", אך אם זה מגיע רק בשביל לסמן וי על המצווה או ח"ו בשביל להתגדל ולקבל כבוד בזה שמחשיבים אותך כאדם שמהדר במצוות אז להיפך ה׳ יצילנו.

אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ – תקריב מעצמך לה׳.

©2020 by Rabbi Biton - The Jewish Experience CT

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram