פרשת ויקהל-פקודי Parashat Vayakhel-Pekudei.

Updated: Mar 22

הכי פחוּת או הכי נעלה?!

אחרי שעבר יום הכיפורים הראשון של עם ישראל כעם חופשי, הקב"ה אמר למשה "סלחתי כדבריך" על חטא העגל שחטאו ישראל כשמונים יום קודם, ומשה יורד בחזרה לבני ישראל המחכים למוצא פי משה כעבור מאה ועשרים יום ששהה בהר סיני (במצטבר). לאחר ירידתו, משה רבינו מקהיל את כל העם למרגלות ההר למחרת יום הכיפורים ומצווה אותם על השבת ועל מלאכת בניית המשכן (ועל כך שאפילו בניית המשכן לא דוחה את השבת). וכך מתארת הפרשה בהמשך את ביצוע המטלות שציווה ה׳ בפרשת תרומה, מה עשו, איך עשו, ומאיזה חומרים. כל כלי נבנה בדיוק כפי שציווה ה׳ את משה בפרשת תרומה. הארון, השולחן והמנורה, מזבח העולה ומזבח הזהב (שנכתב בפרשת תצוה).

אמנם כלי אחד לא נכתב כלל בפרשת תרומה או תצוה אלא רק בפרשת כי תשא. כלי חשוב מאוד שאמנם לא היתה בו עצמו עבודה במשכן, אבל הוא היה זה שהכשיר את הכהנים להכנס לעבודה מדי יום ובלעדיו הם היו מתים חלילה. והוא – הכיור. ובשונה מכל כלי המשכן, הכלי הזה לא נעשה מתרומות בני ישראל שנמנו בפרשת תרומה (זהב וכסף ונחושת) אלא מתרומה מיוחדת במינה.

וזהו שכתוב בפרשתנו "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" על הפסוק הזה מביא רש"י את דברי המדרש: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע. א"ל הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל! שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. ע"כ.

כשמשה רבנו ראה את התרומה שהביאו בנות ישראל למשכן הוא לא רצה לקבלה מהן. שהרי המראות הללו הן ביטוי החומריות והתאוה, כי בהן מסתכלות הנשים כאשר הן מתאפרות ומתקשטות, אז איך אפשר להשים דבר כה בזוי במשכן, מקום השראת השכינה?! אמר לו הקב"ה בדיוק ההיפך. לא רק שתקבל את המראות הללו אלא אף הן יהיו החומר העיקרי שממנו יבנה הכיור, אותו כיור שממנו קדשו הכהנים את ידיהם ורגליהם מדי יום בבואם לשרת. ולמה? כי המראות הללו הן אלו שבעזרתן העמידו אמותינו צאצאים במצרים. שהרי בעקבות כובד העבודה שהיתה נתונה על אבותינו לא היה להם פנאי לחשוב על להביא ילדים לעולם, ובטח שלא להביא אותם לעולם של סבל וקושי נוראי. אבל הנשים שלהם, אימותנו, באמונתן הרבה האמינו שנצא ממצרים ולכן היו דואגות שיהיה דור המשך, דור שיצא ממצרים, יקבל את התורה ויכנס לארץ ישראל. וזה נעשה בעזרת המראות הללו שעל ידן הן התקשטו לכבוד בעליהן.

המראות הללו הן דוגמה לכך שכשעושים דבר לשם שמים הוא חשוב ומוערך, אפילו בדברים של היום יום. דברים שנראים כבזויים ולא קשורים לקדושה הנעלית של המשכן.

המראות היו ביטוי לאמונה ולגדלות של נשות ישראל, ולכן דוקא הן היו החומר שממנו נבנה הכיור שהוא הכלי הראשון שאליו ניגשים הכהנים ונטהרים קודם עבודתם.

©2020 by Rabbi Biton - The Jewish Experience CT

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram